החלטה בתיק על"ע 11661/04

השופטת א. פרוקצ'יה

1.        נגד המערער הוגשה קובלנה לבית הדין המשמעתי המחוזי בחיפה בה הואשם בהתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין בניגוד לסעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א 1961, ובאי שמירה על כבוד מקצוע עריכת הדין, בניגוד לסעיף 53 לחוק. הוא הורשע בעבירות המיוחסות לו בקובלנה.

           ההרשעה מושתתת על הקביעות העובדתיות הבאות כפי שנקבעו בבית הדין המשמעתי המחוזי: ביום 29.11.95 אימת המערער תצהיר מזוייף שנחתם, כביכול, על ידי מר בוב בוקוולד ובו אישר את חתימתו, כביכול, של אותו אדם. כן נתן תצהיר שיקרי בפני קונסול ארצות הברית בחיפה לפיו מר בוקוולד חתם בפניו על הסכם עבודה. בית הדין המחוזי של לשכת עורכי הדין בחיפה שמע עדים שהופיעו בפניו וכן עיין בהודעת המערער שניתנה במשטרה בפרשה זו תחת אזהרה. הוא החליט להעדיף את גרסת המערער במשטרה על פני עדויות העדים שהעידו בפניו במשפט, והם - המערער עצמו ששינה בינתיים את גרסתו, המתלונן שבינתיים חזר בו מן התלונה,ועד נוסף (סבג סלומון). בית הדין קבע כי גרסתו של המערער במשטרה, בה הודה במעשי הזיוף ובהגשת תצהיר שקרי היא הנכונה והיא מבססת את האישומים נגדו בקובלנה. הוא הורשע, אפוא, באשמות שיוחסו לו בקובלנה. בגזר הדין החליט בית הדין המחוזי להטיל על המערער עונש של השעייה בפועל לתקופה של 5 שנים מחברות ועיסוק במקצוע עריכת דין שתחול במצטבר לכל השעייה נוספת שהוטלה או תוטל עליו בתיקים אחרים. כן הטיל עליו הוצאות לטובת הלשכה. בגזר הדין עומד בית הדין על הפגיעה בכבוד המקצוע ובאימון שהציבור רוכש לציבור עורכי הדין שנגרמו עקב מעשי העבירה של המערער. כן הוא עומד על כך שלנאשם הרשעות רבות בעבירות משמעת במהלך השנים, אשר בחלקן דומות בטיבן להרשעות נשוא הליך זה. חרף זאת לא למד המערער את לקחו ולא היטיב את דרכיו.

2.        בית הדין המשמעתי הארצי אליו הגיש המערער ערעור השאיר את ההרשעה על כנה. אשר לעונש, ציין בית הדין כי, אף שהעונש שנגזר בבית הדין המחוזי תואם לטיב המעשים ולחומרתם, הרי ראוי להקל עם המערער לאור הזמן הרב שחלף מאז בוצעו המעשים ועד לנקיטה בהליכי המשמעת, ולאור העובדה שהוא הורשע בפלילים בגין אותה פרשה ונגזר עליו עונש מאסר בעבודות שירות, ושמו פורסם ברבים. הוא הפחית, אפוא, את תקופת ההשעייה שנגזרה על המערער והעמידה על 3 שנים, במצטבר לכל תקופת השעייה אחרת.

3.        המערער טוען בפנינו הן לענין ההרשעה והן לענין העונש. אשר להרשעה, טענתו היא כי אין לקבל את מסקנת בית הדין המחוזי לפיה יש להעדיף את גרסתו במשטרה המערבת אותו בבצוע העבירות בהן הואשם, על פני גרסתו השונה במשפט אשר העדים האחרים, לרבות המתלונן שחזר בו מתלונתו, תומכים בה. אשר לעונש הוא טוען כי יש מקום להתחשב התחשבות נוספת בעונש שנגזר עליו בהליך הפלילי בגין אותה פרשה, ולהפחית את העונש בהליך המשמעתי, בהתאם.

           באת כוח המשיב טענה לענין ההרשעה כי אין מקום להתערב בקביעות בית הדין המחוזי בענין זה; על אחת כמה וכמה כך הוא לאחר שהמערער הודה והורשע באותו ענין ממש בהליך הפלילי שהתקיים בעניינו. כן טענה כי אין להתערב בעונש שהושת על המערער בבית הדין הארצי, אשר התחשב במכלול הנתונים שניתן היה לקחת בחשבון להקלה בדינו של המערער.

4.        נתנו דעתנו לפסיקת בתי הדין למשמעת של לשכת עורכי הדין ולטיעוני הצדדים, ובאנו לכלל מסקנה כי אין מקום להתערבותנו בפסק הדין נשוא הערעור, וזאת הן לענין ההרשעה והן לענין העונש.

           אשר להרשעה, ענין הערכת העדויות וקביעת ממצאי עובדה על פיהן נתון לערכאה הדיונית של לשכת עורכי הדין שבפניה מופיעים העדים ובידיה הכלים להתרשם מכלל חומר הראיות המוגש בפניה ולהעריכו. במקרה זה, העדיף בית הדין את גרסת המערער במשטרה כנגד עדויות עדים שהעידו בפניו, ובכללם המתלונן שחזר בו מתלונתו, וזאת על יסוד התרשמותו מחוסר מהימנותם וחוסר העקביות שבגרסת המערער אשר יצרה לכשעצמה, תגובה של אי אימון לגרסתו המאוחרת. איננו רואים להתערב במסקנות אלה של בית הדין, הנראות לנו מבוססות וראויות, מה גם שהמערער הורשע מאוחר יותר על יסוד הודאתו - הוא בהליך פלילי הנוגע לפרשה זו גופה. אין מקום, אפוא, להתערב בהרשעה.

           אשר לעונש, אנו סבורים כי בית הדין הארצי הלך לקראת המערער עד קצה הגבול בגישתו המקילה לאור מעשי העבירה החמורים שביצע בתפקידו כעורך דין. מבחינת המערער, אין מדובר במעידה חד פעמית אלא במעשים של חוסר נקיון כפיים וסטייה חמורה מנורמות התנהגות ראויות של עורך דין שהמערער הורשע בביצועם גם בעבר. על רקע זה, העונש שנגזר עליו - 3 שנות השעייה בפועל אינו חמור כלל ועיקר. אעיר, כי העונש שנגזר על המערער בהליך הפלילי הוא אמנם נתון שיש להתחשב בו לצורך הענישה המשמעתית אולם במידה מוגבלת בלבד. שהרי מטרות הענישה בשני ההליכים - הפלילי והמשמעתי שונות הן זו מזו ונועדו להשיג יעדים ותכליות נבדלות. הענישה הפלילית צופה את פני האינטרס הציבורי הכללי ומבקשת להפעיל נורמות ענישה שתרתענה מפני ביצוע עבירות הפוגעות בכלל הציבור תוך איזון בין עניינו של הפרט בשיקום וריהביליטציה לעניינו של הציבור בהגנה על בטחונו ושלומו. הענישה המשמעתית רואה לנגד עיניה את עניינו של ציבור עורכי הדין ואת צרכי השמירה על כבוד המקצוע ומעמדו בעיני הציבור, וכן את הצורך להגן על לקוחות פוטנציאליים מפני נזק העלול להיגרם להם מקבלת שירות מעוסק במקצוע שאינו מקפיד על קיום נורמות מקצועיות ראויות. הענישה המשמעתית מתמקדת בבחינת ההשפעה שיש להרשעה המשמעתית על המשך עיסוקו ותיפקודו של המורשע, וההשפעה שיש לכך על תדמית המערכת המקצועית אליה הוא משתייך (ראו על"ע 3467/00 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א-יפו נ' עו"ד מיכאל צלטנר, פד"י נו(2) 895, פסקה 6; עש"מ 356/96 פלוני נ' נציבות שירות המדינה; על"ע 2579/90 ועד מחוזי של לשכת עורכי הדין נ' פלוני, פד"י מה(4) 729, 734).

           על רקע מכלול שיקולים אלה - אופי העבירות נשוא הליך זה, עברו המשמעתי של המערער, ומשקלו היחסי של העונש שהוטל עליו בהליך הפלילי באותה פרשה סבורים אנו כי הענישה שנגזרה על המערער בבית הדין הארצי היא ראויה, ואף עשתה חסד עמו.

           אין מקום לערעור, ואנו דוחים אותו.

           ניתן היום, ו' באדר ב' תשס"ה (17.3.05).

ש ו פ ט ת                                              ש ו פ ט                                       ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: